בכתב העת 'הד החינוך אל המאה ה- 21', גיליון מס' 5 מאפריל 2010, התפרסם ראיון מעניין שערך יורם הרפז עם חוקר העתיד, פרופ' דוד פסיג.
כשקראתי את הכתבה חשבתי על כותרת לפוסט זה מתוכה, הראשונה הייתה כותרת הכתבה: "למערכת החינוך אין עתיד", שנראתה לי במבט ראשון קודרת ופסימית מדי, למרות שלאחר עיון מעמיק בכתבה היא מקבלת משמעות אחרת. חשבתי גם על "מערכת החינוך עם המבט קדימה", "מדיניות החינוך על סמך חיזוי של התפתחויות עתידיות" ו"העתיד, כידוע, כבר כאן".
לבסוף בחרתי בכותרת הנ"ל, משום שלדעתי הצנועה, אחת המטרות החשובות של לימודיי במגמת "תקשוב ולמידה" היא להיות חלק מהעשייה בבית הספר שתתאים את ההוראה והלמידה לטכנולוגיות החדשות ולהיות חלק משמעותי מתוך השינוי והמעבר להוראה אחרת.
חקר העתיד מחפש את ההיגיון במערכות השונות, מתקף אותו ומנסה להבין בעזרתו את הווקטור של המערכת. חוקרי העתיד מנתחים מערכות כדי לזהות את ההיגיון שפועל בהן, משליכים אותו אל העתיד ומציעים מה לעשות בהווה כדי למנוע עתיד לא רצוי, או כדי לקדם עתיד רצוי.
ברצוני להעלות בפוסט זה מספר נקודות מעניינות וחשובות בעיני מתוך הכתבה:
@ העתיד מעורר יחס דו- משמעי. מצד אחד אנו סקרנים לדעת אותו ומצד שני חוששים מהידיעה.
לדברי פסיג, מערכת החינוך אינה רוצה לדעת את העתיד, למרות שתפקיד החינוך הוא להכין את הצעירים לחיי העתיד- למערכת החינוך שלנו אין מסמכים או תכניות המתארים התפתחויות עתידיות מהם תנסה להפיק מדיניות חינוכית, היא חסרה גם גופי מחקר ופיתוח ולמעשה מתפעלת בתי ספר שנוסדו במאה ה- 19, שבהם מורים, שהוכשרו ברובם במאה ה- 20, המנסים להכשיר את בוגרי המאה ה- 21.
@ העתיד תלוי גם בנו, העתיד אינו גורל. לדברי פסיג, בחברה מקוטבת כשלנו, לכל מגזר יש עתיד משלו, וכל ניסיון לחזות ולעצב עתיד משותף יצית תבערה.
@ פסיג, מזכיר גם את הקדנציות הקצרות של שרי החינוך בארץ, כל שר עסוק בכאן ועכשיו ולא בעתיד- בו יהיה שר חינוך אחר.
@ לדעת פסיג, אי אפשר לחנך ללא דימוי כלשהו של עתיד.
@ ויש גם תחזיות אופטימיות וביניהן-
אנחנו המדינה המתועשת היחידה ש 45% מהאוכלוסייה שלה מורכבת מקבוצת הגיל של 0- 25. קבוצת גיל זו היא החלק הדינמי, היצירתי, היצרני והצרכני ביותר באוכלוסייה. פוטנציאל ההתפתחות של מדינות מתועשות תלוי במידה מכרעת בקבוצה זו.
@ קיימים ארבעה סוגי עתידים:
עתידים סבירים- ההסתברות שיתרחשו היא כ-70%.
לדוגמה- העשור השני של המאה ה- 21 יהיה עשור מבטיח מבחינה כלכלית למדינת ישראל ובסופו היא תוכל להימנות עם 10- 15 המדינות המפותחות בעולם.
עתידים אפשריים- ההסתברות שיתרחשו היא כ- 50%.
לדוגמה- תעשיות העתיד הינן תעשיות של מדעים עיליים (היי- סיינס) וכדי להיות חלק מתעשיות אלה דרושה אסטרטגיה אחרת לתכנון הלימודים במוסדות להשכלה גבוהה.
עתידים פרועים- ההסתברות שיתרחשו עומדת על כ- 30%.
לדוגמה- בשנות ה- 40 של המאה ה- 21 תתקיים מהפכה אנטי- דתית ותקום תנועה חזקה כנגד מוסדות הדת במדינת ישראל שתצליח לנתק את הקשר האינטגרלי בין דת למדינה.
עתידים רצויים- עתידים שיש לקדם.
לדוגמה- יישוב הסכסוך עם הערבים יתאפשר רק בעוד כ- 50 שנה, כאשר הייעוד הלאומי של העם היהודי יהיה מגובש ומקובל על הכל.
@ לדברי פסיג, למערכת החינוך בניגוד למערכות ביטחוניות, כלכליות ותעשייתיות, אין גופי מחקר ופיתוח שמטרתם לזהות עתידים ולהתכונן אליהם, למרות שחשיבות מערכת החינוך אינה נופלת ממערכות אלו.
לטענתו, מערכת החינוך סומכת על כך שהערכות מהימנות על מגמות עתידיות ינבטו מאליהן מ'חכמת ההמון'. בנוסף- רוב אנשי מערכת החינוך אינם מודעים לדיסציפלינה של חקר העתיד, לכן הם שולפים הערכות הגורמות למחלוקות גדולות בין אירגוני המורים, אירגוני ההורים, אנשי האוצר, אנשי משרד החינוך וגורמים נוספים.
@ פסיג מציין את המידע שמכפיל את עצמו בקצב של כל שנה וחצי עד שנתיים. על רקע זה מערכת החינוך חייבת להיפטר מן האשליה של 'כיסוי חומר', מהניסיון ללמד את כל המידע או את עיקרו. היא חייבת ללמד בסיס מידע שיש לו תוחלת חיים ארוכה והוא מהווה תשתית לרכישה ויצירה של מידע, ידע וחכמה. יש למצוא איזון בין החכמה שנצברה בעבר, אותה אנו רוצים לשמר ולהנחיל לדורות הבאים, לבין הידע והמיומנויות החיוניים לחיים בעתיד.
@ בסיס המידע שעל מערכת החינוך להורות לתלמידיה- הוא בסיס שיכין אותם לעתיד הסביר בו הם הולכים לחיות ב- 20 השנים הקרובות.
@ אירגון תכנית הלימודים בצורת 4 אשכולות: נגישות למידע; חשיבה בהירה ותקשורת יעילה; הבנת הסביבה, החברה והיחיד וכישורים אישיים.
@ פרופ' פסיג עמד בראש וועדה במשרד החינוך שתפקידה להציע תכנית לימודים ב 'מקצוע עתיד'- מדעי המידע.
המחשב מעצב פרדיגמות מדעיות מגוונות, כלים מעניינים ויעילים יורכבו בעזרת סינתזה בין מחשבים ובין הנדסה גנטית והם יפרצו דרך לפרדיגמות מדעיות חדשות. מטרתם של מדעי המידע היא הכשרת בוגרים שיהיו מסוגלים לפתח כלים שבכוחם לפתח תיאוריות מדעיות חדשות. לדבריו, הוועדה יושבת על המדוכה זה כשנתיים. למרות ההיענות של הורים ותלמידים בישראל וביקושים הולכים וגוברים למקצוע ולמרות שצה"ל מגלה עניין רב בתכנית ובבוגריה, משרד החינוך החליט לבטל את המקצוע וחיסל את הפרוייקט.
@ בשנים האחרונות, פרופ' פסיג, שיכלל ופיתח הגדרות מעודכנות לקטגוריות הקוגניטיביות של בלום ופיתח טקסונומיה של מיומנויות חשיבה עתידיות. הוא גם שוקד על פיתוח קטגוריה קוגניטיבית שביעית: מיומנות להשבחת מידע.
@ לדבריו, בית הספר ממלא פונקציות חברתיות חשובות, לכן יש לו עתיד. לטענתו, על בתי הספר לנצל את הטכנולוגיה ללימוד מה שהמורה אינו יכול ללמד כמו שכלול החשיבה האנאלוגית של הילדים, שהיא הבסיס לצורות חשיבה אחרות.
@ מקצועות עידו הידע תובעניים, ההכשרות אליהן ארוכות ומפרכות, הם דורשים מיומנויות חשיבה גבוהות כגון חשיבה יצירתית ותכונות אישיות כגון מחוייבות ואחריות.
@ לדבריו, בית הספר של היום אינו מודע כלל לצרכיו של הבוגר העתידי ולכן מבחינה זו למערכת החינוך אין עתיד.
לכתבה המלאה העוסקת גם בחזיתות עתידיות אחרות: http://www.itu.org.il/Index.asp?ArticleID=15448&CategoryID=1645&Page=1
הראיון עם פרופ' דוד פסיג התחבר אצלי למגוון נושאים שלמדנו ולחומרי קריאה ומידע שונים אליהם נחשפתי במהלך לימודיי ואציין את חלקם:
בסמסטר הראשון בקורס 'טכנולוגיות כסוכני שינוי בבית הספר' שהעבירה דר' שרה שדה, דנו רבות בספרו של פרופ' גבריאל סלומון "טכנולוגיה וחינוך בעידן המידע", בו הוא כותב על חברת העתיד ודמות הבוגר המיוחל, ועוסק ברציונאל לעיצובה של סביבת לימוד עתירת טכנולוגיה.
בסמסטר השני בקורס 'סוגיות במדיניות החינוך' שהעביר פרופ' עמי וולנסקי, עסקנו במסגרת לימודינו על הגל השלישי בחינוך בלמידה רלבנטית, למידה אינדיווידואלית ובקבוצות קטנות בהתאם ליכולות וסקרנות היחיד, וגם בלמידה גלובלית חוצה גבולות ותרבויות. כמו כן דנו בשינוי בתפקיד המורה שאינו עוד המקור הבלעדי לידע, אלא כמכוון את התלמיד למקורות הידע, מעורר את סקרנות התלמיד ומחזק בו יכולות ותחומי עניין מגוונים. כמו כן הזכרנו את זמינות טכנולוגית המידע ויתרונותיה ועסקנו בשינוי במושג תכנית הלימודים ובמאפיינים המשתנים של שוק העבודה והציפיות מהיחיד.
גם בסמסטר זה בקורס 'שילוב טכנולוגיות תקשוב ולמידה- היבטים בינלאומיים' שמעבירה דר' חגית מישר- טל, אנו דנות בויקיפדיה במאמר שכתב קוזמה (KOZMA, 2005) העוסק ב- מדיניות לאומית המקשרת בין רפורמות חינוכיות מבוססות טכנולוגיה (ICT) לבין התפתחות כלכלית וחברתית, אחת הפיסקאות החשובות במאמר: "עלייה ביכולות האנושיות, המוסדיות והטכנולוגיות הם מקורות משמעותיים לידע חדש וחדשנות, אשר מזינות את הגידול הכלכלי. לפיכך חדשנות טכנולוגית וידע חדש מהווים את המנוע ואת התוצר של הגידול הכלכלי. כתוצאה מכך, השקעה במחקר ופיתוח ובחדשנות טכנולוגית יכולה ליצור ידע חדש המוליד מעין גידול מחזורי"
חומרי הלמידה והקריאה בקורסים השונים מתקשרים ביניהם, יש שילוב ברעיונות והכל מתחבר יחד לתמונה ברורה, גדולה וכוללת.
והלוואי וכבר יגיע השלום המיוחל, כפי שחזה פרופ' פסיג בעתידים הרצויים...
כשקראתי את הכתבה חשבתי על כותרת לפוסט זה מתוכה, הראשונה הייתה כותרת הכתבה: "למערכת החינוך אין עתיד", שנראתה לי במבט ראשון קודרת ופסימית מדי, למרות שלאחר עיון מעמיק בכתבה היא מקבלת משמעות אחרת. חשבתי גם על "מערכת החינוך עם המבט קדימה", "מדיניות החינוך על סמך חיזוי של התפתחויות עתידיות" ו"העתיד, כידוע, כבר כאן".
לבסוף בחרתי בכותרת הנ"ל, משום שלדעתי הצנועה, אחת המטרות החשובות של לימודיי במגמת "תקשוב ולמידה" היא להיות חלק מהעשייה בבית הספר שתתאים את ההוראה והלמידה לטכנולוגיות החדשות ולהיות חלק משמעותי מתוך השינוי והמעבר להוראה אחרת.
חקר העתיד מחפש את ההיגיון במערכות השונות, מתקף אותו ומנסה להבין בעזרתו את הווקטור של המערכת. חוקרי העתיד מנתחים מערכות כדי לזהות את ההיגיון שפועל בהן, משליכים אותו אל העתיד ומציעים מה לעשות בהווה כדי למנוע עתיד לא רצוי, או כדי לקדם עתיד רצוי.
ברצוני להעלות בפוסט זה מספר נקודות מעניינות וחשובות בעיני מתוך הכתבה:
@ העתיד מעורר יחס דו- משמעי. מצד אחד אנו סקרנים לדעת אותו ומצד שני חוששים מהידיעה.
לדברי פסיג, מערכת החינוך אינה רוצה לדעת את העתיד, למרות שתפקיד החינוך הוא להכין את הצעירים לחיי העתיד- למערכת החינוך שלנו אין מסמכים או תכניות המתארים התפתחויות עתידיות מהם תנסה להפיק מדיניות חינוכית, היא חסרה גם גופי מחקר ופיתוח ולמעשה מתפעלת בתי ספר שנוסדו במאה ה- 19, שבהם מורים, שהוכשרו ברובם במאה ה- 20, המנסים להכשיר את בוגרי המאה ה- 21.
@ העתיד תלוי גם בנו, העתיד אינו גורל. לדברי פסיג, בחברה מקוטבת כשלנו, לכל מגזר יש עתיד משלו, וכל ניסיון לחזות ולעצב עתיד משותף יצית תבערה.
@ פסיג, מזכיר גם את הקדנציות הקצרות של שרי החינוך בארץ, כל שר עסוק בכאן ועכשיו ולא בעתיד- בו יהיה שר חינוך אחר.
@ לדעת פסיג, אי אפשר לחנך ללא דימוי כלשהו של עתיד.
@ ויש גם תחזיות אופטימיות וביניהן-
אנחנו המדינה המתועשת היחידה ש 45% מהאוכלוסייה שלה מורכבת מקבוצת הגיל של 0- 25. קבוצת גיל זו היא החלק הדינמי, היצירתי, היצרני והצרכני ביותר באוכלוסייה. פוטנציאל ההתפתחות של מדינות מתועשות תלוי במידה מכרעת בקבוצה זו.
@ קיימים ארבעה סוגי עתידים:
עתידים סבירים- ההסתברות שיתרחשו היא כ-70%.
לדוגמה- העשור השני של המאה ה- 21 יהיה עשור מבטיח מבחינה כלכלית למדינת ישראל ובסופו היא תוכל להימנות עם 10- 15 המדינות המפותחות בעולם.
עתידים אפשריים- ההסתברות שיתרחשו היא כ- 50%.
לדוגמה- תעשיות העתיד הינן תעשיות של מדעים עיליים (היי- סיינס) וכדי להיות חלק מתעשיות אלה דרושה אסטרטגיה אחרת לתכנון הלימודים במוסדות להשכלה גבוהה.
עתידים פרועים- ההסתברות שיתרחשו עומדת על כ- 30%.
לדוגמה- בשנות ה- 40 של המאה ה- 21 תתקיים מהפכה אנטי- דתית ותקום תנועה חזקה כנגד מוסדות הדת במדינת ישראל שתצליח לנתק את הקשר האינטגרלי בין דת למדינה.
עתידים רצויים- עתידים שיש לקדם.
לדוגמה- יישוב הסכסוך עם הערבים יתאפשר רק בעוד כ- 50 שנה, כאשר הייעוד הלאומי של העם היהודי יהיה מגובש ומקובל על הכל.
@ לדברי פסיג, למערכת החינוך בניגוד למערכות ביטחוניות, כלכליות ותעשייתיות, אין גופי מחקר ופיתוח שמטרתם לזהות עתידים ולהתכונן אליהם, למרות שחשיבות מערכת החינוך אינה נופלת ממערכות אלו.
לטענתו, מערכת החינוך סומכת על כך שהערכות מהימנות על מגמות עתידיות ינבטו מאליהן מ'חכמת ההמון'. בנוסף- רוב אנשי מערכת החינוך אינם מודעים לדיסציפלינה של חקר העתיד, לכן הם שולפים הערכות הגורמות למחלוקות גדולות בין אירגוני המורים, אירגוני ההורים, אנשי האוצר, אנשי משרד החינוך וגורמים נוספים.
@ פסיג מציין את המידע שמכפיל את עצמו בקצב של כל שנה וחצי עד שנתיים. על רקע זה מערכת החינוך חייבת להיפטר מן האשליה של 'כיסוי חומר', מהניסיון ללמד את כל המידע או את עיקרו. היא חייבת ללמד בסיס מידע שיש לו תוחלת חיים ארוכה והוא מהווה תשתית לרכישה ויצירה של מידע, ידע וחכמה. יש למצוא איזון בין החכמה שנצברה בעבר, אותה אנו רוצים לשמר ולהנחיל לדורות הבאים, לבין הידע והמיומנויות החיוניים לחיים בעתיד.
@ בסיס המידע שעל מערכת החינוך להורות לתלמידיה- הוא בסיס שיכין אותם לעתיד הסביר בו הם הולכים לחיות ב- 20 השנים הקרובות.
@ אירגון תכנית הלימודים בצורת 4 אשכולות: נגישות למידע; חשיבה בהירה ותקשורת יעילה; הבנת הסביבה, החברה והיחיד וכישורים אישיים.
@ פרופ' פסיג עמד בראש וועדה במשרד החינוך שתפקידה להציע תכנית לימודים ב 'מקצוע עתיד'- מדעי המידע.
המחשב מעצב פרדיגמות מדעיות מגוונות, כלים מעניינים ויעילים יורכבו בעזרת סינתזה בין מחשבים ובין הנדסה גנטית והם יפרצו דרך לפרדיגמות מדעיות חדשות. מטרתם של מדעי המידע היא הכשרת בוגרים שיהיו מסוגלים לפתח כלים שבכוחם לפתח תיאוריות מדעיות חדשות. לדבריו, הוועדה יושבת על המדוכה זה כשנתיים. למרות ההיענות של הורים ותלמידים בישראל וביקושים הולכים וגוברים למקצוע ולמרות שצה"ל מגלה עניין רב בתכנית ובבוגריה, משרד החינוך החליט לבטל את המקצוע וחיסל את הפרוייקט.
@ בשנים האחרונות, פרופ' פסיג, שיכלל ופיתח הגדרות מעודכנות לקטגוריות הקוגניטיביות של בלום ופיתח טקסונומיה של מיומנויות חשיבה עתידיות. הוא גם שוקד על פיתוח קטגוריה קוגניטיבית שביעית: מיומנות להשבחת מידע.
@ לדבריו, בית הספר ממלא פונקציות חברתיות חשובות, לכן יש לו עתיד. לטענתו, על בתי הספר לנצל את הטכנולוגיה ללימוד מה שהמורה אינו יכול ללמד כמו שכלול החשיבה האנאלוגית של הילדים, שהיא הבסיס לצורות חשיבה אחרות.
@ מקצועות עידו הידע תובעניים, ההכשרות אליהן ארוכות ומפרכות, הם דורשים מיומנויות חשיבה גבוהות כגון חשיבה יצירתית ותכונות אישיות כגון מחוייבות ואחריות.
@ לדבריו, בית הספר של היום אינו מודע כלל לצרכיו של הבוגר העתידי ולכן מבחינה זו למערכת החינוך אין עתיד.
לכתבה המלאה העוסקת גם בחזיתות עתידיות אחרות: http://www.itu.org.il/Index.asp?ArticleID=15448&CategoryID=1645&Page=1
הראיון עם פרופ' דוד פסיג התחבר אצלי למגוון נושאים שלמדנו ולחומרי קריאה ומידע שונים אליהם נחשפתי במהלך לימודיי ואציין את חלקם:
בסמסטר הראשון בקורס 'טכנולוגיות כסוכני שינוי בבית הספר' שהעבירה דר' שרה שדה, דנו רבות בספרו של פרופ' גבריאל סלומון "טכנולוגיה וחינוך בעידן המידע", בו הוא כותב על חברת העתיד ודמות הבוגר המיוחל, ועוסק ברציונאל לעיצובה של סביבת לימוד עתירת טכנולוגיה.
בסמסטר השני בקורס 'סוגיות במדיניות החינוך' שהעביר פרופ' עמי וולנסקי, עסקנו במסגרת לימודינו על הגל השלישי בחינוך בלמידה רלבנטית, למידה אינדיווידואלית ובקבוצות קטנות בהתאם ליכולות וסקרנות היחיד, וגם בלמידה גלובלית חוצה גבולות ותרבויות. כמו כן דנו בשינוי בתפקיד המורה שאינו עוד המקור הבלעדי לידע, אלא כמכוון את התלמיד למקורות הידע, מעורר את סקרנות התלמיד ומחזק בו יכולות ותחומי עניין מגוונים. כמו כן הזכרנו את זמינות טכנולוגית המידע ויתרונותיה ועסקנו בשינוי במושג תכנית הלימודים ובמאפיינים המשתנים של שוק העבודה והציפיות מהיחיד.
גם בסמסטר זה בקורס 'שילוב טכנולוגיות תקשוב ולמידה- היבטים בינלאומיים' שמעבירה דר' חגית מישר- טל, אנו דנות בויקיפדיה במאמר שכתב קוזמה (KOZMA, 2005) העוסק ב- מדיניות לאומית המקשרת בין רפורמות חינוכיות מבוססות טכנולוגיה (ICT) לבין התפתחות כלכלית וחברתית, אחת הפיסקאות החשובות במאמר: "עלייה ביכולות האנושיות, המוסדיות והטכנולוגיות הם מקורות משמעותיים לידע חדש וחדשנות, אשר מזינות את הגידול הכלכלי. לפיכך חדשנות טכנולוגית וידע חדש מהווים את המנוע ואת התוצר של הגידול הכלכלי. כתוצאה מכך, השקעה במחקר ופיתוח ובחדשנות טכנולוגית יכולה ליצור ידע חדש המוליד מעין גידול מחזורי"
חומרי הלמידה והקריאה בקורסים השונים מתקשרים ביניהם, יש שילוב ברעיונות והכל מתחבר יחד לתמונה ברורה, גדולה וכוללת.
והלוואי וכבר יגיע השלום המיוחל, כפי שחזה פרופ' פסיג בעתידים הרצויים...
